"משעמם לי" - הקריפטונייט של המבוגרים

עודכן ב: 21 אוג 2019



לקראת החופשה הקרבה מתארגנות משפחות רבות כדי לתכנן את זמן החופשה כמהנה ומיטיב, ובעיקר כדי למנוע חוויה של שעמום בקרב הילדים. הגישה הרווחת כלפי חוויות של שעמום היא כאל זמן מבוזבז, ואף כמצב שטומן בחובו ממדים של סכנה, מחשש שילדים משועממים ינקטו בעשייה שלילית שתסכן אותם, את זולתם או את סביבתם.

בעשורים האחרונים התבססה בתרבויות המערב גישה הרואה בארגון הילדוּת כך שתכלול פעילויות מעשירות ומהנות כדפוס המאפשר ילדוּת טובה ואף ככזה שטמונה בו הבטחה להעצמת סיכויי ההצלחה של הילדים בחייהם כבוגרים. גישה זו נשענת על ההנחה שאת זמן הילדות יש לנהל בקפידה כך שיכלול צבירה של חוויות, מיומנויות וידע לתועלת עתידית. כל אלה עומדים בניגוד לפנאי שמתאפיין בחוסר ארגון, בהעדר מטרה ובחוויה של שעמום, שנתפס כבעייתי וככזה שיש לצמצמו ככל שניתן.

אנתרופולוגית המבקשת לחקור תרבות מסוימת יכולה לתעד מנהגים, להשתתף בטקסים ולזהות אמונות ומוסכמות. היא יכולה גם להקשיב לשפה המשמשת אנשים להידברות ביחס למציאות ולפעולה לגביה, ולזהות בה "מילות מפתח"[1].

מילות מפתח הן מעין סמלים לשוניים שנושאים בתוכם משמעויות מרכזיות בתרבות הנחקרת. כזו היא המילה "שעמום". כחוקרת המתעניינת בדפוסים התרבותיים המאפיינים את גידול הילדים כיום, בחרתי להתמקד בה ובמשמעויותיה.

אז מה יש בשעמום בקרב הילדים שמדאיג כל כך את המבוגרים ואילו משמעויות הוא נושא עבור הילדים? כדי לענות על כך נחוצה פרספקטיבה היסטורית.

החל מראשית המודרניות התבססו בקרב מומחים לפדגוגיה תפיסות הרואות בילדים כמי שמתאפיינים בתמימות ובטוהר ועל כן חלה על המבוגרים האחריות לגונן עליהם ובה בעת להכשיר אותם בהדרגה להתנהלות עצמאית כבוגרים בחברה.

הנחות אלה עמדו בבסיס הגדרת האחריות והסמכות של המבוגרים כלפי הילדים, כמי שמחזיקים בידע, בעוד הילדים חסרים אותו. אלה באו לידי ביטוי בראשית המודרניות בהפגנה של סמכות גלויה כלפי הילדים, לרבות הפעלת כוח וכפייה, בניהול חיי היומיום ובתהליכי החינוך וההוראה שלהם ילדים נתונים.

החל מאמצע המאה העשרים חלו שינויים, עם אימוצן של גישות פדגוגיות פרוגרסיביות בשדה החינוך. בעקבות זאת החלו יחסי הגומלין בין מבוגרים לילדים להתבסס על יסודות גדלים והולכים של הנעה לפעולה באמצעות הידברות ושכנוע, שנעשים באמצעות סוגים שונים של דיבור מיטיב ובהם שכנוע, ריצוי, המלצה ושיקוף.


שינוי זה בדפוסי ההידברות בין מבוגרים לילדים אינו מעיד על עליה ברמת האוטונומיה של הילדים בניהול ענייניהם. להפך. מחקרים מלמדים כי הפנאי של הילדים בחברות המתועשות הולך ומצטמצם וכך גם המרחבים שבהם מתאפשר להם להתנהל באופן עצמאי ללא מעורבותם של המבוגרים. כך, נתונים כיום הילדים יותר מאי-פעם לניהול על ידי המבוגרים, שנעשה אמנם באמצעים דיאלוגיים אולם נוגע לא רק בניהול הזמן, הלמידה והפעילויות שלהם אלא גם בניהול החוויות, הרגשות והזיכרונות העתידיים שלהם.

לכן, חוויה של שעמום בקרב הילדים מהווה אתגר לכוונות הטובות של המבוגרים. כמי שמתבססים על שכנוע ועל הבטחה להנאה או עניין כדי להניע את הילדים לשתף פעולה עמם, השעמום בקרב הילדים מהווה עבורם כישלון. עבור הילדים, לעומת זאת, הדיבור על חוויות של שעמום מתגלה לא פעם כמשאב.

כנמענים של הדיבור שנועד להניע אותם לשתף פעולה עם המציאות שבראו עבורם המבוגרים, הילדים מכירים היטב את אבני הבניין של השיח אודות טובתם. בדיבור על שעמום נוטלים הילדים רכיבים מהשיח שמנהלים המבוגרים על טובתם ועושים בהם שימוש חתרני או מתנגד ביחס לניהול שלו הם נתונים. הם משתמשים בדיבור על חוויה של שעמום לא רק כדי להתנגד להשמתם בהקשר שלא בחרו בו, אלא גם כדי לערער על מידת יישומן של ההבטחות הטמונות בכך להנאה, לעניין או לתועלת עבורם. כך, לא רק שמתאפשר להם להתנגד למציאות שעוצבה עבורם על ידי המבוגרים, אלא שהם הופכים עצמם לשותפים בדיון על טובתם.


דיון שכזה לא רק פועל לטשטוש הגבולות בין הילדות והבגרות במובנים של ידע, אחריות וסמכות, אלא שהוא אף טוען את הדיאלוג החינוכי במשמעויות של שיח צרכני המגולם בדיבור על הבטחות שלא מומשו ועל המידה שבה ניתן להפיק תועלת מתהליך חינוכי כלשהו. כך, הורים ואנשי חינוך שמוטרדים מהפיחות בסמכות הבוגרת בדיאלוג החינוכי עם ילדים עשויים להפיק תועלת מהמבט הביקורתי על יחסם שלהם לסוגיית השעמום ועל האופן שבו הם נדברים עם הילדים אודותיה.

אם כן, בנסיבות של ילדוּת מאורגנת ומנוהלת על ידי המבוגרים מתוך מאמץ להבטיח עבורם הווה מוגן ועתיד של הצלחה, חוויה של שעמום בקרב הילדים היא בבחינת אתגר למבוגרים. אלא שהיא אתגר הנובע מהמאמץ לנהל את הווייתם של הילדים, לא רק במובנים של ניהול הפעילויות שבהם מעורבים הילדים, אלא גם במובנים של ניהול החוויה הפנימית שלהם.

במילים אחרות, השעמום הוא צדו האפל של ניהול היתר שבו נתונה הילדוּת כיום. לכן, במקום לראות בו מקור לדאגה אני מציעה לאמץ חשיבה חדשה לגביו ולראותו כהזדמנות לביטוי של יצירתיות ועצמאות בקרב הילדים.

[1] המושג "מילות מפתח" נוסח על ידי האנתרופולוגית פרופ' תמר כתריאל מאוניברסיטת חיפה, ומתואר בספרה: "מילות מפתח: דפוסי תרבות ותקשורת בישראל", שיצא בהוצאת אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן בשנת 1999.


0 צפיות

 © כל הזכויות שמורות

לנצר דגן בע"מ