חיפוש

על ילדים ומסכים


במקום לעסוק בסמארטפונים שבידי הילדים כבעיה מוצע כאן להבין את המשמעויות שהם עצמם מקנים לשימוש בהם ולראות בזמינותם הזדמנות חינוכית


אחד היעדים הבולטים של מערכת החינוך בתחילת המילניום עסק בתקשוב מערכת החינוך כדרך להתאימה למאפייני המאה ה-21 ובשאיפה להקטין את הפער הדיגיטלי ולהבטיח לכלל הילדים במדינה נגישות לסביבות ממוחשבות ומקוונות. למימוש יעד זה הוקצו משאבים ניכרים החל בפיתוח התשתית הטכנולוגית של בתי הספר, דרך רכישת הציוד למחשובם ולחיבורם לאינטרנט, פיתוח תכניות לימודים מתוקשבות ואף הכשרות לצוותי ההוראה. אחד הנושאים שנדון כבלתי מספק בקרב אנשי החינוך בשטח ובמחקרים שעסקו בהערכת האפקטיביות של המהלך הוא היעדר התשתיות המספקות למימושו.

כעשור וחצי לאחר מכן, כמעט כלל הילדים בישראל מגיעים לבתי הספר כשהם מצוידים במחשב סביר למדי, הלוא הוא הסמארטפון שרכשו עבורם הוריהם. ניתן היה להניח שבמדינה שמתייחסת לעצמה כאומת הייטק, שמציבה את נושא התקשוב בחזית המאמץ לשיפור החינוך והתאמתו למאה ה-21, ושהדיון בחינוך בה נעשה לרוב במונחים של חדשנות, מציאות זו של הקטנת הפער הדיגיטלי עד כדי חיסולו תישא משמעויות חיוביות. אלא שהדיון של הצוותים החינוכיים ובמידה רבה גם של ההורים בשימוש של הילדים בסמארטפון בבית הספר ומחוץ לו עוסק בעיקר בדאגה מההשלכות הבריאותיות והחברתיות הנובעות משימוש זה.

ובכן, מה השתנה בין השאיפה לאפשר מחשב לכל ילד בתחילת העשור הקודם לבין המצב כיום שמתאפיין בדאגה מכך שבידי כל ילד מצוי מחשב?

כדי לענות על שאלה זו יש להבין את אופן השימוש של הילדים בסמארטפונים וכיצד הוא נובע ממאפייני הילדוּת כיום.

ילדוּת מנוהלת

בכל המדינות המתועשות לרבות ישראל סדר היום של הילדים מאורגן בין פעילויות של למידה בית ספרית לבין פעילויות פנאי. נוכחותם של הילדים בבית הספר היא מחייבת ואילו שעות הפנאי נקשרות במשמעויות של בחירה והנאה. עם זאת, ממחקרים שנעשו במדינות שונות בעשורים האחרונים עולה מגמה עקבית של צמצום הזמן הפנוי בילדות עקב ארגון שעות הפנאי במסגרות של פעילויות מאורגנות לילדים כגון חוגים, אימוני ספורט, לימודי מחול ונגינה ועוד, וגם ארגון זמני החופשות בקייטנות, מחנות וביקורים מודרכים באתרי אטרקציות לילדים. מנתונים אלה עולה שמאפיין בולט של הילדות כיום הוא מיעוט ההזדמנות לפעילות חופשית של הילדים שבהן מתאפשר להם לעסוק במה שירצו ובחברת מי שיבחרו.

היותם של הילדים מנוהלים במשך רוב שעות היממה ובמשך רוב ימות השנה, ושיח הדאגה שבאמצעותו אנחנו עוטפים את קיומם היומיומי בשלל מגבלות על התנועה, הפעולה, ההרכב החברתי שבו הם פועלים והתכנים הנגישים להם מביאים לכך שהילדוּת של ילדים כיום מנוהלת על ידי המבוגרים יותר מאי-פעם. אמנם השפה המיטיבה שבאמצעותה אנו משתדלות/ים להידבר עם הילדים מביאה לידי ביטוי גישות מתקדמות בפדגוגיה, שנועדו להחליף גישות סמכותניות שננקטו בדורות קודמים, אבל כל הכוונות הטובות שלנו (המבוגרים) מיושמות בתוך הקשרים שבהם הילדים נתונים לפיקוח ושמרחב הפעולה העצמאית שלהם בהם מוגבל.

על היעדר המרחבים לפעולה חברתית עצמאית עונים המסכים. בעזרת אפליקציות שונות, הרשתות החברתיות ומשחקים מקוונים מייצרים הילדים לעצמם מרחב אוטונומי יחסית שבו מתאפשר להם לעסוק במה שמעניין אותם במסגרת יחסי גומלין עם מי שיבחרו. כך, מה שהמבוגרים מייחסים לו בטעות משמעויות של התנהגות לא חברתית, לא רק שמהווה מענה לצרכים החברתיים של הילדות והילדים, אלא שהוא גם נובע מהאופן ההדוק שבו אנו מנהלים עבורם את ילדותם. במילים אחרות, אם נרצה שהילדים יפחיתו את השימוש במסכים וינהלו יחסי גומלין שלא דרכם יש לאפשר להם לחוות אוטונומיה יחסית במרחבים אחרים שבהם יתנהלו בחברת ילדים וילדות אחרים.

התרבות של ילדים ונוער כמרחב אלטרנטיבי לשליטת המבוגרים והממסד


הניסיון של הילדים ליצור לעצמם מרחב תרבותי משלהם שאינו נתון לניהול ולוויסות על ידי המבוגרים אינו חדש. כך גם הקונפליקט בין הדורות שקשור בכך. ההיסטוריה של המאה העשרים וגם של המאה הנוכחית רצופה במאבקים בין דוריים ביחס לנגישות הדור הצעיר לתכנים תרבותיים חדשים וללגיטימציה שניתנת לצריכתם באמצעות מדיומים שונים. כך, למשל, התפתחות הרוקנרול בשנות החמישים של המאה הקודמת כז'אנר מוזיקלי שאומץ לראשונה על ידי הדור הצעיר, קשורה בהמצאת הטרנזיסטור שבו ניתן היה לשמוע מוזיקה במרחבים שבהם צעירים בילו את שעות הפנאי שלהם ביחד. להתכנסותם במרחב הציבורי ולהאזנה המשותפת לז'אנר המוזיקלי החדש יוחסו משמעויות של חתרנות ופריקת עול על ידי המבוגרים. אלא שהצעירים שמעו מוזיקה במרחב הציבורי בעיקר כי הרדיו הביתי היה נתון לשליטתם של ההורים כמו הסביבה הביתית עצמה. שליטה זו היא שדחפה את הדור הצעיר למציאת מרחבים חלופיים שבהם יכלו לצרוך תכנים תרבותיים רלוונטיים להם תוך ניהול יחסי גומלין עם בני ובנות דורם.

בהקשר זה ייחוס משמעויות שליליות על ידי המבוגרים לתרבות הפנאי של הנוער לא רק שלא הקטין את האטרקטיביות שלה בעיני הדור הצעיר אלא שימש כאינדיקציה לכך שהצליחו ליצור לעצמם מרחב תרבותי נבדל לחוות בו את עולמם מחוץ לשליטת המבוגרים והממסד.

דוגמאות נוספות לשלילת תרבות הפנאי של הצעירים והנוער ניתן למצוא בתגובות הממסד והמבוגרים לתרבות הפאנק וההיפיז בשנות השישים והשבעים שמסגרו אותן כדפוס חתרני, ביחס למשחקי המחשב בשנות התשעים כנושאי תכנים אלימים, בייחוס משמעויות דומות למשחקי הרשת בתחילת המילניום, ובראיית הרשתות החברתיות בעשור האחרון כמרחב עתיר בסיכונים. כל אלה אפיינו את תגובת המבוגרים והממסד החברתי לאימוץ של טכנולוגיות חדשות על ידי הילדים והנוער בעשורים האחרונים ולנגישותם לתכנים תרבותיים עדכניים באמצעותן.

תגובה זו, שהסוציולוג הבריטי דיק הבדיג' כינה כבר בשנות השבעים כ'פאניקה מוסרית' לא הביאה להפחתה באטרקטיביות של תרבות הילדים והנוער שאותה באה לגנות. להפך, כפי שהוא הראה במחקרו על תרבות הפאנק בבריטניה, מדובר בתגובה הכי פחות אפקטיבית להתמודדות עם דפוסי תרבות שהממסד מסתייג מהם. לדבריו, דפוס התגובה האפקטיבי יותר הוא מנגנון של הטמעה – כשהתרבות הדומיננטית (במקרה זה תרבות המבוגרים) מכילה לתוכה את התרבות החתרנית של הצעירים.

כך, למשל, יציאתם ההמונית של הילדים מפייסבוק בחמש השנים האחרונות לא נובעת מהפנמה של הטפות המבוגרים לגבי הסכנות ברשת והמחירים החברתיים של השימוש בה לניהול יחסי גומלין במקום במדיומים האחרים. הילדים יצאו מפייסבוק ככל שדור ההורים שלהם נעשה פעיל ברשת, שהפכה לעולם חברתי שלא רק שהם נתונים גם בו לפיקוח אלא שהתכנים שמועלים בו הם כאלה שרלוונטיים יותר למבוגרים.

משמעות הדבר היא שגינוי דפוסי התרבות של הילדים על ידי המבוגרים פועל דווקא כאמצעי שמבטיח את שימור העניין של הילדים בהם. לעומת זאת, אימוץ דפוסי התרבות ומתן לגיטימציה לקיומם, לא רק בדיבור אלא גם בשימוש, מפחית מהאטרקטיביות שלהם. במילים אחרות, אם תרצו להפחית את השימוש של הילדים במסכים תנו להם לגיטימציה להשתמש בהם ובעיקר רתמו אותם לתהליכי הלמידה וההתחנכות שלהם הם נתונים.

סמארטפונים, ידע וסמכות


יחסי הסמכות בין מבוגרים לילדים עוצבו בתחילת המודרניות במובנים של בעלות על ידע או היעדרו. הילדים הוגדרו בהקשר זה כתמימים וכחסרי ידע ולכן כתלויים במבוגרים שילמדו אותם את הדרוש כדי להתמצא ולתפקד במציאות החברתית. פרויקט התקשוב של מערכת החינוך כמו גם השימוש במחשב בסביבה הביתית התאפיינו בזיקה למבנה סמכות זה. המחשב בכיתה או בבית היה נתון לשליטת המבוגרים שבידם היתה הסמכות להגדיר את משך השימוש בו ואת הנגישות לתכנים באמצעותו.

הסמארטפונים שבידי הילדים מאתגרים דפוס זה של סמכות ושליטה. ניידותם ואופן השימוש בהם מקשים על השליטה של המבוגרים באופן השימוש של הילדים בהם. בנוסף, בבית הספר הם נושאים משמעויות של בעלות פרטית, ומכאן ישנו קושי למשטר את השימוש בהם, וגם בזירה הביתית הם נושאים משמעויות של מרחב אישי שהפרתו קשורה בפגיעה בפרטיות.

שימוש הילדים בסמארטפונים מערער את מבנה הסמכות גם במובנים של ידע. ההתחדשות המהירה של הטכנולוגיות בתחום זה מביאה לכך שלילדים ישנו לרוב יתרון על המבוגרים בכל הקשור בהסתגלות לשינויים ובהטמעתם. כך, לא פעם מתקיים היפוך תפקידים בינם לבין המבוגרים כאשר הם נדרשים לסייע לפתור בעיות טכניות וללמד אותנו להשתמש ביישומים חדשים.

השימוש בסמארטפון מערער גם את הגבולות בין הבית למרחב הציבורי, בין העבודה לפנאי ובין משחק למחויבות. מתוך כך, הניסיון לווסת את השימוש של ילדים בסמארטפון מפגיש את המבוגרים עם אתגר הנוגע ביכולת הוויסות של השימוש שלהם עצמם בו. אם בעבר המבוגרים יכלו לטעון לסמכות על הילדים בשל יכולתם לשלוט בעצמם ולהימנע מהרגלים שהם עצמם מגנים, הרי שהשימוש בסמארטפון מעמיד את המבוגרים לצד הילדים כאוכלוסייה מאותגרת שליטה וויסות עצמי וחותר תחת סמכותם על הילדים גם בסוגיה זו.

כך, היעדר הנחת מזמינותו של מחשב לכל ילד בעידן הסמארטפון, למרות החשיבות המיוחסות לתקשוב בשיח החינוכי בישראל, יכול להיות מוסבר במונחים של אופי השימוש בו והאתגר שהוא מציב בפני המבוגרים במובנים של סמכות ושליטה בילדים. אלא שהדיבור על סמכות ושליטה כלפי הילדים עומד בסתירה לשיח הפדגוגי כיום שמעמיד במרכזו ממדים של הידברות ושכנוע ושולל הפעלת סמכות גלויה כלפי הילדים. שלא במקרה, סתירה זו מתורגמת לשיח של דאגה ופחד מהשלכות השימוש של הילדים בסמארטפונים.

שיח זה שהנו תגובתי באופיו כולא את המעשה החינוכי בתוך דפוס מתגונן שלא רק שאינו מכין את הילדים לעתיד, הוא גם מתאפיין בהתחפרות ביחס להווה. אלא שהחינוך הוא עיסוק חשוב מכדי שיתבזבז על קרב מאסף כנגד דפוס התנהגות וצריכה שמאפיין גם אותנו.

במקום זאת, כדאי לראות בשימוש של הילדים בסמארטפונים הזדמנות חינוכית. ניתן לנצל את זמינותם ואת האטרקטיביות שלהם עבור הילדים כדי להפוך אותם ללומדים פעילים, ללמד אותם לאסוף מידע, לסנן ולעבד אותו, ולהוות צרכנים ביקורתיים של תכנים תקשורתיים. כדאי גם ללמד אותם בהזמנות זו מיומנויות אישיות ובין-אישיות שהנן הכרחיות לתפקוד בחברה שבה כמעט לכולם ישנם סמארטפונים ונגישות לסביבות מקוונות באמצעותם. מיומנויות אלה ישרתו אותם היטב בהווה ובעתיד ואף יתרמו לתפקודם כאזרחים מודעים ופעילים בחברה הדמוקרטית.


לצפייה בראיון בנושא זה מתוך תוכנית הבוקר "פותחים יום" ברשת


#ליווי #הטמעתתהליכים #פדגוגיהמרחבית #הרצאות #סדנאות #עיצובסביבותלמידה #סמרטפונים #ילדים #דquotרהדסנצרדגן #מסכים

219 צפיות

 © כל הזכויות שמורות לנצר דגן בע"מ