עיצוב סביבות למידה: יישומים אנתרופולוגיים במפגש בין פדגוגיה לעיצוב

עודכן ב: 21 אוג 2019



בשנים האחרונות מתפתח בשדה החינוך עניין מבורך בעיצוב הסביבה הלימודית כאמצעי לקידומה של פדגוגיה חדשנית. עניין זה בא לידי ביטוי בהקצאת משאבים לעיצובם המחודש של מרחבים חינוכיים שונים מתוך ציפייה לתמורה שתתחולל בהם בדפוסי ההתנהגות, הלמידה וההוראה. עם זאת מעט מדי ניתנת הדעת על הבנת האופן שבו מקדם העיצוב המחודש של המרחב החינוכי את התממשותן של התמורות הרצויות בו, ובמילים אחרות –כיצד משמש העיצוב אמצעי למימושן של גישות פדגוגיות ומטרות חינוכיות?

נקודת מוצא חשובה בדיון זה היא ההבנה שעיצוב המרחב החינוכי אינו בבחינת קישוט שלו, וכי השינוי האסתטי בחזותם של מרחביים חינוכיים הוא אומנם תוצאה מבורכת של עיצובם אך הוא אינו מטרת התהליך. במקום זאת מוצע כאן לראות בעיצוב הסביבה הלימודית תהליך שבו מתורגמים רעיונות מופשטים, תפיסות פדגוגיות ומטרות חינוכיות לכדי סביבה חומרית שמאפשרת את מימושם. תהליך זה מחייב גישור בין שני שדות פרופסיונליים ועולמות הידע והמעש שמאפיינים אותם – שדה החינוך והשיח הפדגוגי שבבסיס העשייה בו ושדה העיצוב והשיח התכנוני שביסודו.

בהתמודדות עם אתגר זה מסייעים הידע והפרקטיקות שמאפיינים את האנתרופולוגיה בכלל ואת האנתרופולוגיה היישומית בפרט. אנתרופולוגיות ואנתרופולוגים עוסקים ממילא בתיווך של עולמות תרבותיים שונים למי שאינם משתייכים אליהם. כך הגישור על השונוּת שמתקיימת בין בעלי סוגים שונים של ידע ומומחיוּת, כדי שיוכלו לשתף פעולה במיזם המשותף, מתאפשר באמצעות השימוש ביישומים אנתרופולוגיים לזיהוי והמשגה של הרעיונות והמטרות של הצוות החינוכי, לתרגום שלהם לאמצעים חזותיים ומרחביים ולניהול הדיאלוג בינם לבין המעצב/ת מתוך מודעות לשונות בעולמות המקצועיים. כל זאת תוך בהירות בנוגע להכפפת העיצוב למטרות הפדגוגיות שאותן מעוניין הצוות החינוכי לממש במרחב.

ישנם שני סוגים של תועלות שניתן להפיק מעיצובם של מרחבי למידה, וחשוב להבחין ביניהם: הסוג הראשון קשור בראיית העיצוב כמשקף את דרכי העבודה שמאפיינים את בית הספר ואת העקרונות הפדגוגיים שביסודם. גישה זו עשויה להועיל כאשר הצוות החינוכי מעוניין לבטא את ייחודה של העשייה שכבר מתקיימת בו באמצעים חזותיים ומרחביים כדי לייחד את בית הספר ביחס לסביבתו. הסוג השני קשור בראיית העיצוב כמאפשר תהליכים חינוכיים ולימודיים רצויים, דפוסי פעולה חדשים ויחסי גומלין במרחב. גישה זו עשויה להועיל במקרים שבהם נועד העיצוב לייצר דפוסים חדשים של למידה והתנהלות במרחב.

לרוב מתחייבת חשיבה שמביאה בחשבון את שתי נקודות המבט הללו כדי לממש במדויק את המטרות שלהשגתן מכוון עיצוב המרחב. כדאי לעשות זאת מתוך התייחסות לשלושה היבטים מהותיים:

1. תכנים – בתי ספר עסקו בעבר, ועוסקים גם כיום, בהצגת תכנים לימודיים, תרבותיים וארגוניים בדרכים מגוונות. גם לאחר אימוצן של גישות פדגוגיות חדשות יש לתת את הדעת על אופן הצגת התכנים במרחבים שעוצבו ועל המשמעויות הפדגוגיות הנגזרות מכל דרך שתיבחר. בחשיבה על היבט זה ניתן להתייחס לאובייקטים שונים במרחב כנשאים פוטנציאליים של תכנים חזותיים ומילוליים וגם לזיקות שבין אופי השימוש באובייקטים לבין התכנים שהם נושאים. זאת מתוך התאמת השפה העיצובית לתרבות החזותית הסובבת אותנו, ותוך חשיבה על אופי המעורבות שהם מזמנים, על דפוסי היחסים שנובעים מהזמנה זו ועל הזיקות למרחב שמתאפשרות מכך לילדים/ות ולמורות/ים כאחד.

2. היחס לגוף – הפיכתם של רעיונות מופשטים לחומר וצורה כרוכה בחשיבה על ההיבט הפיזי של שהות הילדים/ות והמורות/ים במרחב. הדבר מזמין חשיבה על הגוף כהתגלמות של הנוכחות במרחב. כך, בשונה מהמאמץ להפעיל ריסון על גופם של התלמידים כדי שיתפנו ללמידה, אשר אפיין את התכנון של בתי הספר מראשית המודרניות ועד העת האחרונה, בחשיבה אחרת על הגוף בעיצוב מרחבי למידה טמון, לדעתי, פוטנציאל לחדשנות פדגוגית. זו מתאפיינת בכך שהיא מתעלה על ההבחנה הדיכוטומית המקובלת בין גוף לתודעה, ורואה בלמידה וגם בהוראה תהליכים המעוגנים גם בגוף – בתנועה שמתאפשרת לו, באופן שבו הוא מתנהל ביחסי גומלין עם סביבתו החומרית והאנושית, ובדפוסי הביטוי שמתאפשרים באמצעותו.

3. חוויה – מהעיסוק בנוכחות במרחב נגזרת חשיבה על אופי החוויה שתתאפשר בו. היבט זה מתיישב עם הגישה הקונסטרוקטיביסטית ללמידה, שלפיה הלמידה היא בבחינת תהליך משותף של הבניית ידע שבו הלומד/ת הוא גורם פעיל. מן ההיבט הזה, הלמידה נעשית משמעותית ככל שהתהליך שבו היא מתרחשת הוא רלוונטי ללומד/ת וטמונה בו הזמנה למעורבות פעילה. מתוך כך עיצוב המרחב מחייב הכרעות בדבר סוג המעורבות שהוא מזַמֵן ודפוסי הפעולה והביטוי שמתאפשרים בו. אלה מהווים את אבני הבניין של החוויה הלימודית והחינוכית בו, אשר נובעת מהמטרות החינוכיות ומתוכני הלמידה תוך התכוונות למיומנויות ולידע שאת רכישתם נועד המרחב לאפשר.

בעיצוב המרחב כמענה לצרכים העולים מכל אחד מההיבטים שנדונו טמון, לדעתי, פוטנציאל ליישום ולהטמעה של גישות פדגוגיות חדשניות שמותאמות לאתגרים של בתי הספר כיום. הדבר מחייב מעורבות פעילה של הצוות החינוכי בניסוח המטרות החינוכיות והגישות הפדגוגיות שאת יישומן אמור העיצוב לאפשר, וכן דיאלוג מתמשך בין אנשי העיצוב ואנשי החינוך עד להגעה לתוצאה המדויקת. עיצוב שאינו מבוסס על מתן מענים להיבטים הללו, ואינו כולל תרגום של תפיסות פדגוגיות לאמצעים חזותיים ומרחביים, עלול, למרבה הצער, להסתכם במשמעויות של קישוט המרחב החינוכי ובכך להחמיץ את ההזדמנות לעשות אותו לאמצעי שיקדם חדשנות פדגוגית.

מידע נוסף? באתר

www.nezerdagan.com


142 צפיות

 © כל הזכויות שמורות

לנצר דגן בע"מ